<h1>הבתים — שערי המלאכות האסורות ביום השבת שער אחד עשר</h1>
<h2>דף ד.</h2>
שכח והדביק פת בתנור ונזכר, מותר לו לרדות קודם שתאפה ויבא לידי מלאכה, לר"ם. וכתב רבינו חננאל לא הוצרכו לומר דבר זה אלא בעודה עיסה, אבל ברדיית הפת אין בו איסור כלל.
<h2>דף לח:</h2>
הנותן ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל ונתגלגלה חייב, שהמבשל בתולדות האור כמבשל באור עצמו. וכן המדיח בחמין [דג] מליח הישן או קוליס האספנין, והוא דק ורך ביותר, ה"ז חייב שהדחתן בחמין [הוא] גמר בישולן, וכן כל כיוצא בזה, לר"ם. יש מי שביאר שקוליס האספנין הוא הדג הגדול שאנו קורין טונינא. ויראה לי שזה וזה אסור להדיחו, וכן כל דג מליח שיאכל בהדחתו. המפקיע את הביצה בבגד חם או בחול או באבק של דרכים שהם חמים מחום השמש אע"פ שנצלית פטור, שתולדות חמה אינם כתולדות האש, אבל גזרו עליהם מפני תולדות האור. וכן המבשל בחמי טבריא וכיוצא בהם פטור, לר"ם. פסק הרב בעל השלמה מגלגלין ביצה על גבי גג רותח, בד"א שאין בו עפר, אבל אם יש בו עפר אסור. ואין מגלגלין ביצה על גבי סיד רותח. הרי"ף והר"ם לא הביאו זה, וברחבה יתבאר.
המבשל על האור דבר שהוא מבושל כל צרכו או דבר שאינו צריך בישול כלל פטור. אחד הנותן את האור ואחד נותן את העצים ואחד נותן את הקדרה ואחד נותן את המים ואחד נותן את הבשר ואחד נתן את התבלין ובא אחר והגיס כולם חייבים משום מבשל, שכל העושה דבר מצרכי הבישול הרי זה מבשל. אבל אם שפת אחד את הקדרה תחלה ובא אחר ונתן את המים ובא אחר ונתן את הבשר ובא אחר ונתן את התבלין ובא אחר ונתן את האור ובא אחר ונתן את העצים על האור ובא אחר והגיס, שנים אחרונים חייבים משום מבשל, לר"ם. מן ההלכה נראה שאין הנותן הקדרה על האור חייב אלא בקדרה חדשה, ומשום ליבון רעפים, וכן פסקו רבים מגדולי המפרשים.
<h2>דף מ.</h2>
מפני מה אסרו חכמים להכנס בשבת במרחץ, מפני הבלנין שהיו מחמין חמין בשבת ואומרים מערב שבת הוחמו. לפיכך גזרו שלא יכנס אדם למרחץ בשבת ואפילו להזיע, וגזרו שלא ישתטף כל גופו בחמין ואפילו בחמין שהוחמו מערב שבת, אבל פניו ידיו ורגליו מותר. בד"א בחמי האור גזירה משום מרחץ. אבל בחמי טבריא וכיוצא בהם מותר להשתטף כל גופו. ואסור לרחוץ במים החמים שבמערות, מפני שהמערה יש לה הבל ויבא לידי זיעה ונמצאת כמרחץ, לר"ם. מותר להשתטף בצונן בין בכלי בין על גבי קרקע. ויש מי שאסר בכלי, ולא נתברר לי. כשאסרו להשתטף כל גופו אסרו אפילו אבר אבר. וכתב הר"ם המביא סילון של צונן לתוך המים חמים אפילו בתוך חמי טבריא הרי אלו כחמין שהוחמו בשבת ואסור ברחיצה ובשתיה ע"כ. והרב בעל המאור פסק שמותר ברחיצה ושתיה. ופסק הר"ם עיקר.
<h2>דף מ:</h2>
מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא ומשתטף כל גופו בצונן, אבל אינו משתטף כל גופו ומתחמם בצד המדורה מפני שמפשיר המים שעליו ונמצא כרוחץ כל גופו בחמין, לר"ם. מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא בשביל שתפיג צינתן, לר"ם. ויש מי שאמר שמותר להשהותן שם עד שיהיו קרוב לפושרין. ויראה לי שצריך שלא יניחנו שיתחמם בו כלל אלא להסיר הצינה בלבד. יש מן הגדולים שכתב שאין זה מותר אלא כנגד המדורה, אבל על גבי כירה שיש בו חום אסור. ויש מי שמתיר אפילו על כירה, וזה נראה עיקר. יש מן הגדולים שכתב שלא התירו כדי להפיג צינתן אלא כשמניחו רחוק מן האש במקום שאין היד סולדת בו, אבל במקום שהיד סולדת בו אסור אפילו להפיג צינתן שמא יניחנו שם עד שירתיח. ויש מי שאמר הואיל ואין מתכוין אלא להפיג הצינה מותר, וכן נראה. וכתב הר"ם וכן מניח פח של שמן כנגד המדורה כדי שיתפשר לא שיחם. וסך אדם ידיו במים או בשמן ויתחמם כנגד המדורה, והוא שלא יחמו המים שעל ידיו עד שתהיה כרסו של תינוק [נכוית] בהם, ומחמם בגד ומניחו ע"ג מעיו בשבת ע"כ. יש מן הגדולים [שכתב] שלא התירו לסוך במים או בשמן שנתחממו [כנגד] המדורה אלא לתינוק בלבד, ודבר של טעם הוא. אין מניחין קומקום של חמין על גבי מעים בשבת, ודבר זה אפילו בחול [אסור] מפני הסכנה.
אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמין אין נותנין בתוכה מים צונן שהרי מחממין הרבה, וכן לא יתן לתוכה פך של שמן מפני שהוא מבשלו. אבל נותן הוא מים [חמין] לתוך אמבטי של צונן. מיחם שפינה ממנו מים [חמין] מותר לתת לתוכו מים צונן [כדי להפשירן. ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן] או צונן לתוך חמין, והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שהוא מחממן הרבה, לר"ם.
<h2>דף מא.</h2>
כלי נחושת שמשימין המים מבפנים וסביבו בית קיבול קטן שמניחין בו הגחלים, אם הוא גרוף שותין מן המים שבו בשבת. אבל כלי שיש לו שני שולים ומשימין הגחלים בתחתון והמים בעליון אע"פ שהוא גרוף אין שותין ממנו מפני שחומו רב ומתבשלין בו המים. ויש מי שאמר אע"פ שנתנו בו המים מערב שבת אעפ"י שהוא גרוף הרי הוא כדבר המוסיף הבל. ויש מי שאמר מפני שהוא כתנור ואי אפשר שלא ישארו שם זיקוקין ושמא יחתה. המיחם שפינהו מעל האור לא יתן לתוכו מים מועטין בשביל שיחמו, אבל נותן לתוכו מים מרובים כדי להפשירן. ואם עירה מים לתוך הכוס נותן לתוכו אפילו מים מועטין, שכלי שני אינו מבשל. פינה המים [ממנו] מותר לתת לתוכו מים אפילו כשיעור שמצרף, (כי הכלי) כיון שאינו מתכוין לכך מותר, ואעפ"י שאי אפשר שלא יצרף, כיון שצירוף זה אינו אלא [מדרבנן] התירו בו פסיק רישיה בדבר שאין מתכוין. כן דעת רבים מגדולי המפרשים.
<h2>דף מב.</h2>
אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמין אין נותנין בתוכה מים צונן שהרי מחממין הרבה, וכן לא יתן לתוכה פך של שמן מפני שהוא מבשלו. אבל נותן הוא מים [חמין] לתוך אמבטי של צונן. מיחם שפינה ממנו מים [חמין] מותר לתת לתוכו מים צונן [כדי להפשירן. ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן] או צונן לתוך חמין, והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שהוא מחממן הרבה, לר"ם.
<h2>דף מב:</h2>
אלפס וקדרה (שאוירם) [שהעבירם] מרותחים לא יתן לתוכם מים, מפני שכלי ראשון הוא, וכלי ראשון מבשל. אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי, שכלי שני אינו מבשל. מלח אינו כתבלין, מפני שצריך בישול הרבה. לפיכך מותר ליתן המלח לתוך הקדרה. ויש מי שפסק שהמלח הוא כתבלין. והראשון עיקר, וכן דעת הר"ם. ויש מי שכתב מה שאמרו כלי שני אינו מבשל בד"א כשנתן התבשיל בכלי ואחר כך נתן בו התבלין. אבל נתן התבלין תחילה ואחר [כך] עירה מן הקדרה אסור שעירוי ככלי ראשון. וזה נראה עיקר. יש מן הגדולים שאמר שאם נתן התבלין לתוך קערה שיש בה תבשיל, אסור להחזיר התבשיל ההוא לתוך הקדרה רותחת, מפני שהתבלין מתבשלין מעתה בכלי ראשון. יש מי שכתב אסור להגיס הקדרה מרותחת שהורידה מעל האש, שההגסה מצרכי הבישול כמו שביאר הר"ם, וכלי ראשון מבשל. ויראה לי שלא אמרו כלי ראשון מבשל אלא במה שמשימין בו לבשל ולחמם, אבל בהגסה בלבד אינו מבשל אלא כשהוא על האש מפני שההגסה מצרכי הבישול.
<h2>דף עג.</h2>
הבורר קמח מתוך הסובין, והוא הנקרא מרקד, אם רקד כגרוגרת חייב. אין כוברין את התבן בכברה, ולא יתננו על גבי מקום גבוה בשביל שירד המוץ מפני שהוא כמרקד, אבל נוטל [התבן] בכברה ונותן לפניה אע"פ שמוץ יורד, כיון שאין מתכוין לכך מותר.
הלש כגרוגרת חייב, והמגבל את העפר הרי תולדת לש. וכמה שיעורו, כדי לעשות פי כור של צורפי זהב. ואין גיבול באפר ולא בחול הגס ולא במורסן ולא בכיוצא בהן. [והנותן זרע שומשמין או זרע פשתן וכיוצא בהן] במים חייב משום לש, מפני שהם מתערבין ונתלין זה בזה, לר"ם. רבים מגדולי המפרשים והפוסקים כתבו שמה שאמרו שאפר אינו בר גיבול הוא [רוצה לומר] שאינו צריך לגבל, ובנתינת מים לבד חייב משום מגבל, אבל מורסן הוא בר גיבול. ולפי ביאור זה אמרו כל דבר המחוסר גיבול וגיבולו גיבול גמור, כגון קמח ועפר, אסור לתת בו מים אע"פ שאינו מגבל בו מים. ואם נתן פטור. וכל דבר המחוסר גיבול ואין גיבולו גיבול גמור, כגון מורסן [ואפר וחול הגס], מותר לתת בו מים לכתחלה. אבל דבר שאין מחוסר גיבול כלל, כגון אפר, נתינת מים שבו הוא גיבולו וחייב. ויש מי שאמר שכל דבר המתגבל, נתינת מים שבו הוא גיבולו וחייב. ופסק הר"ם באפר ומורסן עיקר. וכתב הר"ם, מגבל חייב משום לש, לפיכך אין מגבלין קמח קלי הרבה, שמא יבא ללוש קמח שאינו קלי. ומותר לגבל את הקלי מעט [מעט]. אבל תבואה שלא הביאה שליש שקלו אותה ואחר כך טחנו אותה טחינה גסה, שהרי היא כחול, והוא הנקרא שתית, מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו הרבה בבת אחת, והוא שיהיה רך, אבל קשה אסור מפני שנראה כלש. וצריך לשנות, כיצד [נותן] את השתית ואחר כך את החומץ. המורסן אע"פ שאינו ראוי לגבול אין גובלין אותו, שמא יבא לגבל העפר וכיוצא בו, ונותנין מים על גבי המורסן ומוליך בו התרוד שתי וערב, אבל אינו (ממרח) [ממרס] בידו שלא יראה כלש. ואם לא נתערב (מערב) [מנערו] מכלי לכלי עד שיתערב ונותנין לפני התרנגולין ולפני השוורים. ומותר לערב המורסן על דרך זה בכלי אחד ומחלק אותו בכלים הרבה ונותן לפני [כל] בהמה ובהמה ומערב בכלי אחד אפילו כור אפילו כוריים.
<h2>דף עד:</h2>
האופה כגרוגרת חייב, אחד האופה את הפת או המבשל את המאכל או את הסמנים או המחמם את המים [הכל ענין אחד הוא. שיעור המחמם את המים] כדי לרחוץ בהם אבר קטן. ושיעור מבשל סמנין כדי שיהיו ראויין לדבר (המבשלים) [שמבשלים] אותם לו, לר"ם. וכתב הראב"ד שיעור המבשל סמנין כדי לצבוע בגד קטן פי סבכה. ונראין דבריו.
המתיך אחד ממיני מתכת כל שהוא או המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת, הרי זה תולדת מבשל. וכן הממסס את הדונג או את החלב או את הזפת וכופר וגפרית וכיוצא בהם הרי זה תולדת מבשל. וכן המבשל כלי אדמה עד שנעשו חרס חייב משום בישול. כללו של דבר בין שריפה גוף קשה בין שהקשה גוף רך הרי זה חייב משום מבשל, לר"ם.
יש עושה כלי אחד בשבת וחייב עליו משום שבע מלאכות, כיצד לקח גוף עפר וכתשו עד אשר דק חייב משום טוחן, ברר הצרורות חייב משום בורר, העבירו בנפה חייב משום מרקד, גבל העפר חייב משום לש, עשה כלי והחליקו חייב משום ממחק, הבעיר את האור לחממו חייב משום מבעיר צרפו חייב משום מבשל, ואם היה תנור חייב משום שמנה מלאכות שאחר שצרפו בכבשן טח עליו טפלה עבה שיהא חומו מתקיים וחייב משום מכה בפטיש. (והראב"ד) [והרמב"ם] מנה אחת מן המלאכות בתנור משום בונה, ולא הזכיר הטיחה, כי הטיחה פעמים צריכה פעמים אינה צריכה.
<h2>דף עט.</h2>
האופה כגרוגרת חייב, אחד האופה את הפת או המבשל את המאכל או את הסמנים או המחמם את המים [הכל ענין אחד הוא. שיעור המחמם את המים] כדי לרחוץ בהם אבר קטן. ושיעור מבשל סמנין כדי שיהיו ראויין לדבר (המבשלים) [שמבשלים] אותם לו, לר"ם. וכתב הראב"ד שיעור המבשל סמנין כדי לצבוע בגד קטן פי סבכה. ונראין דבריו.
<h2>דף קח:</h2>
מערב אדם מים ומלח ושמן וטובל בו פתו או נותנו לתוך התבשיל, והוא שיעשה מעט. אבל הרבה אסור מפני שנראה כעושה מלאכה ממלאכת הבישול. וכן לא יעשה מי מלח, והם שני שלישי מלח ושליש מים, מפני שנראה ככובש כבשין בשבת, והכובש אסור מפני שהוא כמבשל. ומותר לטבל צנון וכיוצא בו במלח ואוכל. לר"ם.
<h2>דף קיז:</h2>
המרדה פת בתנור מבעוד יום וקדש עליו היום מציל ממנה מזון שלש סעודות ואומר לאחרים באו והצילו לכם, ואע"פ שהרדייה אינה מלאכה. וכשהוא מציל לא ירדה במרדה אלא בסכין כדי לשנות, לר"ם. וכבר ביארנו מה שצריך להרחיב בזה בשער החמישי.
<h2>דף קכב.</h2>
אין מאכילין בהמה חיה ועוף בשבת כדרך שהוא מאכיל בחול, שמא יבא לידי כתישת קטנית או לידי לישת קמח וכיוצא בו. כיצד לא יאכיל את הגמל בשבת מאכל שלשה או ארבעה ימים, ולא ירביץ עגל וכיוצא בו ויפתח (בו) [פיו] ויתן לתוכו כרשינין ומים בבת אחת. וכן לא יתן לתוך פי יונים ותרנגולים למקום שאין יכולים להחזיר. אבל מאכיל הוא את הבהמה מעומד ומשקה אותה מעומד או נותן לתוך פיה מים בפני עצמן וכרשינן בפני עצמן במקום שיכולה להחזיר. וכן מאכיל את העוף [בידו] במקום שיכול להחזיר ואין צריך לומר שיתן לפניהם והם אוכלין. בד"א שמי שמזונותיו עליו, כגון בהמתו וחיתו ויוני הבית (וגוזלים) [ואווזין] ותרנגולים, אבל מי שאין מזונותן עליו, כגון חזיר ויוני שובך ודבורים, לא יתן לפניהם לא מזון ולא מים. ומותר לאדם להעמיד בהמתו על גבי עשבים מחוברים והיא אוכלת, אבל לא יעמיד אותה על גבי דבר שהוקצה. ועומד בפניה כדי שתחזיר פניה לדבר המוקצה ותאכל ממנו, וכן ביום טוב, לר"ם.
<h2>דף קמ.</h2>
מותר לערב יין ודבש ופלפלין בשבת. אבל יין ומים ושמן אפרסמון אסור, שאין זה ראוי לאכילת בריאים, וכן כל כיוצא בזה, לר"ם. החרדל שלשו מערב שבת למחר ממחו בין ביד בין בכלי, ונותן לתוכו דבש, ולא יטרוף אלא מערב. שחלים שטרפן מערב שבת למחר נותן לתוכו שמן וחומץ ותבלין, ולא יטרוף אלא מערב. שום שרסקו מערב שבת למחר נותנו לתוך הגריסין, ולא ישחוק אלא מערב.
אין שורין את החלתית בין בפושרין בין בצונן, אבל שורה אותו בתוך החומץ ואם שתה יום חמישי וששי הרי זה שורה בשבת בצונן ומניחו בחמה עד שיחם ושותה, כדי שלא יחלה אם פסק מלשתות, לר"ם.
הבורר קמח מתוך הסובין, והוא הנקרא מרקד, אם רקד כגרוגרת חייב. אין כוברין את התבן בכברה, ולא יתננו על גבי מקום גבוה בשביל שירד המוץ מפני שהוא כמרקד, אבל נוטל [התבן] בכברה ונותן לפניה אע"פ שמוץ יורד, כיון שאין מתכוין לכך מותר.
<h2>דף קמו:</h2>
נותנין התבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור, ואת המים היפים ברעים בשביל שיצננו, ואת הצונן בחמה בשביל שיחמו. דבר שנתבשל קודם השבת או שנשרה בחמין מלפני השבת אעפ"י שהוא עכשיו צונן מותר לשרות בחמין בשבת. ודבר שהוא צונן מעיקרו ולא בא בחמין מעולם מדיחין אותו בחמין בשבת אם לא היה הדחתו גמר מלאכתו, אבל אין שורין אותו בחמין. ומותר להחם בחמה אעפ"י שאסור להחם בתולדות חמה, שאינו בא לטעות מחמה לאש. לפיכך מותר ליתן מים צונן [בשמש] כדי שיחמו, לר"ם.
<h2>דף קמז:</h2>
מפני מה אסרו חכמים להכנס בשבת במרחץ, מפני הבלנין שהיו מחמין חמין בשבת ואומרים מערב שבת הוחמו. לפיכך גזרו שלא יכנס אדם למרחץ בשבת ואפילו להזיע, וגזרו שלא ישתטף כל גופו בחמין ואפילו בחמין שהוחמו מערב שבת, אבל פניו ידיו ורגליו מותר. בד"א בחמי האור גזירה משום מרחץ. אבל בחמי טבריא וכיוצא בהם מותר להשתטף כל גופו. ואסור לרחוץ במים החמים שבמערות, מפני שהמערה יש לה הבל ויבא לידי זיעה ונמצאת כמרחץ, לר"ם. מותר להשתטף בצונן בין בכלי בין על גבי קרקע. ויש מי שאסר בכלי, ולא נתברר לי. כשאסרו להשתטף כל גופו אסרו אפילו אבר אבר. וכתב הר"ם המביא סילון של צונן לתוך המים חמים אפילו בתוך חמי טבריא הרי אלו כחמין שהוחמו בשבת ואסור ברחיצה ובשתיה ע"כ. והרב בעל המאור פסק שמותר ברחיצה ושתיה. ופסק הר"ם עיקר.
<h2>דף קנה:</h2>
אין מאכילין בהמה חיה ועוף בשבת כדרך שהוא מאכיל בחול, שמא יבא לידי כתישת קטנית או לידי לישת קמח וכיוצא בו. כיצד לא יאכיל את הגמל בשבת מאכל שלשה או ארבעה ימים, ולא ירביץ עגל וכיוצא בו ויפתח (בו) [פיו] ויתן לתוכו כרשינין ומים בבת אחת. וכן לא יתן לתוך פי יונים ותרנגולים למקום שאין יכולים להחזיר. אבל מאכיל הוא את הבהמה מעומד ומשקה אותה מעומד או נותן לתוך פיה מים בפני עצמן וכרשינן בפני עצמן במקום שיכולה להחזיר. וכן מאכיל את העוף [בידו] במקום שיכול להחזיר ואין צריך לומר שיתן לפניהם והם אוכלין. בד"א שמי שמזונותיו עליו, כגון בהמתו וחיתו ויוני הבית (וגוזלים) [ואווזין] ותרנגולים, אבל מי שאין מזונותן עליו, כגון חזיר ויוני שובך ודבורים, לא יתן לפניהם לא מזון ולא מים. ומותר לאדם להעמיד בהמתו על גבי עשבים מחוברים והיא אוכלת, אבל לא יעמיד אותה על גבי דבר שהוקצה. ועומד בפניה כדי שתחזיר פניה לדבר המוקצה ותאכל ממנו, וכן ביום טוב, לר"ם.
הלש כגרוגרת חייב, והמגבל את העפר הרי תולדת לש. וכמה שיעורו, כדי לעשות פי כור של צורפי זהב. ואין גיבול באפר ולא בחול הגס ולא במורסן ולא בכיוצא בהן. [והנותן זרע שומשמין או זרע פשתן וכיוצא בהן] במים חייב משום לש, מפני שהם מתערבין ונתלין זה בזה, לר"ם. רבים מגדולי המפרשים והפוסקים כתבו שמה שאמרו שאפר אינו בר גיבול הוא [רוצה לומר] שאינו צריך לגבל, ובנתינת מים לבד חייב משום מגבל, אבל מורסן הוא בר גיבול. ולפי ביאור זה אמרו כל דבר המחוסר גיבול וגיבולו גיבול גמור, כגון קמח ועפר, אסור לתת בו מים אע"פ שאינו מגבל בו מים. ואם נתן פטור. וכל דבר המחוסר גיבול ואין גיבולו גיבול גמור, כגון מורסן [ואפר וחול הגס], מותר לתת בו מים לכתחלה. אבל דבר שאין מחוסר גיבול כלל, כגון אפר, נתינת מים שבו הוא גיבולו וחייב. ויש מי שאמר שכל דבר המתגבל, נתינת מים שבו הוא גיבולו וחייב. ופסק הר"ם באפר ומורסן עיקר. וכתב הר"ם, מגבל חייב משום לש, לפיכך אין מגבלין קמח קלי הרבה, שמא יבא ללוש קמח שאינו קלי. ומותר לגבל את הקלי מעט [מעט]. אבל תבואה שלא הביאה שליש שקלו אותה ואחר כך טחנו אותה טחינה גסה, שהרי היא כחול, והוא הנקרא שתית, מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו הרבה בבת אחת, והוא שיהיה רך, אבל קשה אסור מפני שנראה כלש. וצריך לשנות, כיצד [נותן] את השתית ואחר כך את החומץ. המורסן אע"פ שאינו ראוי לגבול אין גובלין אותו, שמא יבא לגבל העפר וכיוצא בו, ונותנין מים על גבי המורסן ומוליך בו התרוד שתי וערב, אבל אינו (ממרח) [ממרס] בידו שלא יראה כלש. ואם לא נתערב (מערב) [מנערו] מכלי לכלי עד שיתערב ונותנין לפני התרנגולין ולפני השוורים. ומותר לערב המורסן על דרך זה בכלי אחד ומחלק אותו בכלים הרבה ונותן לפני [כל] בהמה ובהמה ומערב בכלי אחד אפילו כור אפילו כוריים.
